בעבודת המחקר שלי אני עוסק בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בהם המלחין הצרפתי דריוס מיו (1892-1974) התגורר בארצות הברית ולימד במכללת מילס שבעיר אוקלנד. לשם איסוף החומרים ביליתי כארבעה שבועות בקמפוס הפסטורלי של מכללת מילס, בין מדשאות רחבות, בניינים יפהפיים הן מתקופת המאה התשע עשרה והן משנות החמישים והשישים, ובניין האקדמיה למוסיקה עם רמיזות עיצוביות שמחקות סגנונות של הרנסאנס והבארוק. בספרייה מצוי ארכיון מסיבי של דריוס ומדלן מיו הכולל חלופות מכתבים, גזירי עיתונים, תמונות, וכמובן כתבי יד של פרטיטורות. מן החומרים הארכיוניים שמצאתי אני למד על האופן שבו דמותו של מיו נתפסה על ידי הממסד האמנותי והתרבותי בערים שונות בארצות הברית שבהן ביצעו את יצירותיו: מבקרים רבים מן התקופה מתארים את מיו כגדול המלחינים הצרפתים, כממשיך השושלת המדומיינת של דביסי-ראוול; זאת על אף שבפועל, בזמן אמת מיו וחבורתו חיו על טהרת ההתנגדות לאסתטיקה של דביסי, וגם של ראוול - זאת על אף שהוא מצדו כתב בשבחם של ״השישייה״, זכה לבוז מצדם, שלימים מיו הביע חרטה על כך. תקופה זו מצביעה גם על כיוון מחשבה נוסף מצדו של מיו והוא העיסוק ביהדותו והדרך שבה היא באה לידי ביטוי ביצירתו - ואכן, במהלכה של תקופה זו מיו כותב עיבוד לעבודת הקודש של שבת, אשר זוכה לחמש הקלטות מסחריות שונות; והאופרה ״דוד״ אותה חיבר בהזמנת פסטיבל ישראל של שנת 1954 מלווה, לצד הביצועים בחיפה ובקולנוע אדיסון בירושלים - לסיבובי הופעות נרחבים בצרפת, איטליה וגרמניה, ולקונצרט באיצטדיון ״הוליווד בול״ שבו מדווח על קהל הנע בין 17-18 אלף איש.

מעבודתי בעיבוד החומרים הארכיונים אני מסיק בינתיים שתקופת מיו באמריקה מאופיינת במעבר של המלחין לפעולה במסגרת תבניות ז'אנריות השאובות מקנון המאה ה18-19. למשל, בסמוך להגיעו לארצות הברית, מיו מתחיל לראשונה בחייו לכתוב סימפוניות; וגם את האופרה ״דוד״ ניתן להבין כאופרה קנונית, בהשוואה ליצירות מאירופה שבהן מיו דוגל בפרשנות מודרניסטית לז׳אנר האופראי, על ידי כתיבת אופרות מיניאטוריות, שילוב של קריינות, מכונות רעש, התמות שהוא בוחר, ועוד.